העולם הטכנולוגי רץ קדימה במהירות. ארגונים וחברות מאמצים את הפתרונות הטכנולוגיים החדישים ביותר כדי שאלה, יסייעו להם בעולם עסקי תחרותי. את זה מבינים גם הגופים הגדולים, ה"דינוזאורים" המסורתיים. טכנולוגיות מתקדמות ומתודולוגיות שהיו שייכות לעולם הסטרטאפים, נכנסות היום גם לארגונים גדולים ושמרנים - ענן, דיגיטל, ביג דאטה, AI, Data Virtualization ועוד. הטכנולוגיה, כמו תמיד, היא האמצעי והביזנס הוא המטרה. לכל הנ"ל שפע יתרונות – חסכון בתשתיות, גמישות, סקיילביליות, יכולות גבוהות להתמודדות עם טונות של מידע.... אבל בכל היופי הזה, גם לא מעט אתגרים. המרכזי שבהם הוא ההכרח לבצע אינטגרציה בין המערכות השונות. וזו, הפכה לשם קוד למשהו מאיים, במקרים לא מעטים. אז איך להפסיק לפחד מאינטגרציה?
מנמ"רים רבים חוששים מכניסה ל"תיבת פנדורה" אינסופית – אתה יודע איפה זה מתחיל ולא בהכרח יודע היכן זה ייגמר. בבסיס התהליך עומדת חיוניות ההבנה כי האינטגרציה בין מערכות הליבה הקיימות לפתרונות טכנולוגיים וכלים חדשניים, היא חובת המציאות. בשלב הבא, הכרחי כי מנהלי מערכות המידע יבינו כי אין איום בדבר וכי בפניהם ניצב פוטנציאל לפשטות, ולא ההיפך. עליהם להבין כי אינטגרציה חדשנית, מקצועית ומותאמת לפי מידה, היא המפתח היחידי בעולם מתחדש וכי השד אינו נורא, אם ישכילו להבין איך לגשת אליו.
החלטנו שכן – ועכשיו... איך בעצם עושים את זה?
האינטגרציה המנוהלת היטב, חיונית בהיותה המפתח לעמידה בתחרות העסקית-טכנולוגית שמציב השוק, בהיותה הדרך למעבר לפתרונות ענן או חידוש פתרונות המגיעים לסוף חייהם ובהיותה הכלי החיוני לשילוב בין מידע קיים לחדש, בין שפות "המדברות ביניהן" ובין מערכות. ההתמודדות עם שינוי והיציאה מאזור הנוחות לעבר תובנה כזו תאפשר את למידת הדרך בה אפשר לעשות את כל זה קל, פשוט ולא מאיים. אבל ההחלטה על כניסה לפרויקט אינטגרציה איננה מספיקה. חשוב לא להתייחס אליה כאל היבט טכני נקודתי בלבד, אלא לראות את התמונה הרחבה יותר, כדי לא לפספס את המענה שהאינטגרציה מאפשרת לכל גוף עסקי לקבל ובסופו של דבר, לחוות כישלון.
אינטגרציה חדשנית
קצת כמו לבנות עיר: כשמתנהלת בניית בתים בנפרד מבניית כבישים, והתהליך לא לוקח בחשבון את החיבור ביניהם, נוצרת בעיה. כך גם האינטגרציה – היא המפתח לפתרונות שלמים ומקיפים. אינטגרטור טוב לא יפחד להכיר את המערכות איתן הוא מתממשק וללמוד את הישויות השונות המשתתפות בתהליך. אבל מה שנשמע טריוויאלי - לא קורה בפועל. התמונה הכללית של ראיה מרחבית עסקית-טכנולוגית והבנת הצורך של כל מערכת, הכרחית לייצור הצלחה. כשכל מערכת מטופלת בנפרד, ייווצר "שיח" בין זוגות מערכות ולא בין כלל מערכות הארגון, מה שימנע פתרון שלם. דוגמה נוספת: מערכת ניהול תורים שנרכשת עבור ארגון ומאופיינת ומוטמעת בידי ספק חיצוני ולא באמצעות אינטגרטור מומחה. לאורך זמן, היכולת לספק גמישות ותוספות, שדרוגים, לוגיקה שמאחורי הקלעים – עלולה להיפגע מכיוון שכל שינוי מחייב מימוש של כל שרשרת הפיתוח מחוץ לארגון, ולא בתוכו. במקרה כזה, התמיכה בתהליך אינטגרטיבי תעבוד הרבה פחות טוב, כשהפתרון הוא "מוצר" שנרכש מבחוץ ולא פתרון הוליסטי הבנוי אינהאוס. רק מערכת אינטגרציה ש"יושבת על הצומת", שהיא ה"מתורגמן" שבתווך, תביא את ראיית העומק הכללית ואת המענה עבורה.
האינטגרציה היא המוח שמאחורי הגוף, על כלל מערכותיו
מערכת אינטגרציה כזו מסוגלת לבצע אינספור בדיקות ותהליכים שלא היו מתאפשרים בהיעדרה. אוטומציה שהיתרון שבה הוא היכולת לעקוב אחרי התהליך, להבין אותו לעומק, הבנת המערכות שמתחדשות באופן תדיר, יכולת גמישות, תרגום בין שפות.... כל אלה הופכים את מערכת האינטגרציה החכמה והחדשנית למערכת העצבים של הארגון המעבירה מסרים ממקום למקום, לפי לוגיקה נדרשת. לכל זה נדרשים הפנמה, הבנה ויישום הוליסטי. פרוייקטי אינטגרציה רבים לא מצליחים "להתרומם" כי מי שמנהל אותם הוא צד כלשהו בין ספקי הפתרונות ולא אינטגרטור מומחה בעל הבנת עומק של כלל המערכות ושיטות העבודה ביניהן, ואת זה רצוי למנוע.
והעיקר – לא לפחד כלל
הקידמה הטכנולוגית מאפשרת לארגונים יכולות עסקיות שעד לא מזמן, היו בגדר חלום. אבל בדרך לשם, יש להבין וללמוד על מנת לא להיכשל. אם התובנה העיקרית היא כי אין מנוס מהתחדשות, השלב הבא הוא איך לעשות את זה נכון. הפנמת החיוניות שבדבר וההבנה כי אין בו איום, הם הבסיס. וזה קורה באמצעות הבנת עומק של ליבת הדברים. בשלב הבא מגיעה הבחירה – בחירת השותף הנכון לדבר. כך שיש לנשום עמוק, לחבק את השינוי (ואת הפחד ממנו), לגייס סבלנות לקראת למידת הדברים ולצעוד קדימה. רק צעדים אלה הם הדרך להימנעות מסטגנציה ומכישלון.
הילה קראין, ארכיטקטית ראשית אגף האינטגרציה בקבוצת Yael