לתכנן את הפרטיות מהתחלה, כי אין ברירה - חלק 25
פסוק 25 עוסק בגישה מהפכנית שקשה להבנה בתרבות הישראלית - קודם מתכננים ורק אחר כך מבצעים.
תכננו את היבטי הפרטיות עבור כל שירות חדש, פנימי או חיצוני.
גם פה, כמו בפסוק הקודם, דורשים מאיתנו לחשוב ולהתחשב ברמת הסיכון ואופי המידע כדי למצוא את הדרכים היעילות בהן נוכל להגן על המידע.
יש לאסוף את המידע הנדרש בלבד, לשמור אותו לפרק זמן קצר ככל האפשר, ליישם מנגנוני אבטחה ראויים.
והעיקר והעיקר - אם לא נאמר אחרת יהיה המידע זמין לבעל המידע בלבד.
בנוסף, יש לכלול בשירות החדש שלנו מנגנונים שיתמכו בזכויות נושא המידע (הסכמה, הזכות להשכח וכאלה) .
היבט נוסף, מעניין וחשוב, שאנו לומדים מהפסוק שלנו הינו הדרישה לקבוע פרטיות כברירת מחדל. תתחילו מהנקודה המינימלית: הכל סגור אלא אם כן נדרש באופן ספציפי לפתוח אותו.
קחו למשל רשת חברתית כזו או אחרת. (נקרא לה ספר הפנים או קשר פנימי). ברירת המחדל צריכה להיות כי כל פוסט שנפרסם יהיה חשוף לנו בלבד (אתם רואים את הפוסט הזה? אופס....).
יחד, יד ביד, נשלוט על המידע - חלק 26
ומה קורה עם יש יותר מגוף אחד אשר שולט על המידע? יחלוקו!
הפסוק שלנו היום מדבר על משמורת משותפת של שני גופים השולטים במידע פרטי.
על הגופים להסכים בינהם על חלוקת האחריות למימוש זכויות נושא המידע ולוודא כי שום דבר לא יפול בין הכסאות.
יש לתעד בצורה ברורה חלוקה זו כך שבעל המידע ידע למי לפנות באיזה עניין.
חופשי זה לגמרי לבד - מחשבות על פרטיות רגע לפני שבת
הדיון בפרטיות לא החל היום. למעשה, הוא חוגג בימים אלה בגאון את יום הולדתו המאה עשרים ושמונה.
ב-1890 נכתב מאמר על ידי השופט האמריקאי ברנדייס אשר הציב את היסודות לתורת הפרטיות ותבע את המושג "הזכות להיות לבד" או, בתרגום פשטני יותר, "הזכות שיעזבו אותך בשקט".
ברנדייס ביקש שלא יחטטו בענייננו הפרטיים: שלא יכנסו לביתנו ללא הזמנה, שלא יצלמו אותנו בניגוד לרצוננו (חלוצי הפאפרצ'י) ולא ירכלו עלינו בעיתונים.
הדאגות של השופט המכובד משכבר הימים תקפות היום ביתר שאת.
מאז ימי ברנדייס נולדו הרדיו והטלויזיה, המחשבים והתקשורת, המכשירים הניידים והדברים המחוברים. כל אלה מאפשרים להפיץ כמות בלתי מוגבלת של מידע אישי, באופן מיידי ובלתי אמצעי.
האם הפרטיות מתה? האם אין יותר משמעות למרחב הפרטי?
ג'ונתן פרנזן מעלה בספרו "איך להיות לבד" טענה מעניינת: הבעיה בעולם המודרני אינה בהגנה על המרחב הפרטי אלא דווקא על המרחב הציבורי.
אתה צופה בטלוויזיה ונקלע לדיונים החושפים פרטים אינטימיים.
אתה נוסע באוטובוס ועל כורחך חשוף לאין ספור אנשים המדברים עם עצמם לתוך מכשיר משונה באמצעותו הם מספרים את ההההכל.
אתה מציץ מעבר לכתפו של התובע ההוא ורואה את ההתכתבויות שלו עם ידידתו מעולם המשפט.
עד כמה צריך וניתן לשמור על המידע האישי שלנו ולהבטיח כי לא יגלוש למרחב הציבורי?
עד כמה צריך וניתן להגן על המרחב הציבורי שלנו ולהבטיח שלא יגלוש למרחב הפרטי?
לתכנן את הפרטיות מהתחלה, כי אין ברירה - חלק 25
פסוק 25 עוסק בגישה מהפכנית שקשה להבנה בתרבות הישראלית - קודם מתכננים ורק אחר כך מבצעים.
תכננו את היבטי הפרטיות עבור כל שירות חדש, פנימי או חיצוני.
גם פה, כמו בפסוק הקודם, דורשים מאיתנו לחשוב ולהתחשב ברמת הסיכון ואופי המידע כדי למצוא את הדרכים היעילות בהן נוכל להגן על המידע.
יש לאסוף את המידע הנדרש בלבד, לשמור אותו לפרק זמן קצר ככל האפשר, ליישם מנגנוני אבטחה ראויים.
והעיקר והעיקר - אם לא נאמר אחרת יהיה המידע זמין לבעל המידע בלבד.
בנוסף, יש לכלול בשירות החדש שלנו מנגנונים שיתמכו בזכויות נושא המידע (הסכמה, הזכות להשכח וכאלה) .
היבט נוסף, מעניין וחשוב, שאנו לומדים מהפסוק שלנו הינו הדרישה לקבוע פרטיות כברירת מחדל. תתחילו מהנקודה המינימלית: הכל סגור אלא אם כן נדרש באופן ספציפי לפתוח אותו.
קחו למשל רשת חברתית כזו או אחרת. (נקרא לה ספר הפנים או קשר פנימי). ברירת המחדל צריכה להיות כי כל פוסט שנפרסם יהיה חשוף לנו בלבד (אתם רואים את הפוסט הזה? אופס....).
יחד, יד ביד, נשלוט על המידע - חלק 26
ומה קורה עם יש יותר מגוף אחד אשר שולט על המידע? יחלוקו!
הפסוק שלנו היום מדבר על משמורת משותפת של שני גופים השולטים במידע פרטי.
על הגופים להסכים בינהם על חלוקת האחריות למימוש זכויות נושא המידע ולוודא כי שום דבר לא יפול בין הכסאות.
יש לתעד בצורה ברורה חלוקה זו כך שבעל המידע ידע למי לפנות באיזה עניין.
חופשי זה לגמרי לבד - מחשבות על פרטיות רגע לפני שבת
הדיון בפרטיות לא החל היום. למעשה, הוא חוגג בימים אלה בגאון את יום הולדתו המאה עשרים ושמונה.
ב-1890 נכתב מאמר על ידי השופט האמריקאי ברנדייס אשר הציב את היסודות לתורת הפרטיות ותבע את המושג "הזכות להיות לבד" או, בתרגום פשטני יותר, "הזכות שיעזבו אותך בשקט".
ברנדייס ביקש שלא יחטטו בענייננו הפרטיים: שלא יכנסו לביתנו ללא הזמנה, שלא יצלמו אותנו בניגוד לרצוננו (חלוצי הפאפרצ'י) ולא ירכלו עלינו בעיתונים.
הדאגות של השופט המכובד משכבר הימים תקפות היום ביתר שאת.
מאז ימי ברנדייס נולדו הרדיו והטלויזיה, המחשבים והתקשורת, המכשירים הניידים והדברים המחוברים. כל אלה מאפשרים להפיץ כמות בלתי מוגבלת של מידע אישי, באופן מיידי ובלתי אמצעי.
האם הפרטיות מתה? האם אין יותר משמעות למרחב הפרטי?
ג'ונתן פרנזן מעלה בספרו "איך להיות לבד" טענה מעניינת: הבעיה בעולם המודרני אינה בהגנה על המרחב הפרטי אלא דווקא על המרחב הציבורי.
אתה צופה בטלוויזיה ונקלע לדיונים החושפים פרטים אינטימיים.
אתה נוסע באוטובוס ועל כורחך חשוף לאין ספור אנשים המדברים עם עצמם לתוך מכשיר משונה באמצעותו הם מספרים את ההההכל.
אתה מציץ מעבר לכתפו של התובע ההוא ורואה את ההתכתבויות שלו עם ידידתו מעולם המשפט.
עד כמה צריך וניתן לשמור על המידע האישי שלנו ולהבטיח כי לא יגלוש למרחב הציבורי?
עד כמה צריך וניתן להגן על המרחב הציבורי שלנו ולהבטיח שלא יגלוש למרחב הפרטי?
לפרטים נוספים ויצירת קשר עם נציג אורקל
הודעתך לא התקבלה - נסה שוב מאוחר יותר
